טיפול פליאטיבי ושירותי הוספיס מאד דומים אחד לשני, בעיקר כשמדובר בדבר החשוב ביותר לאנשים החולים במחלה סופנית או זקנים הקרבים לסוף הדרך – טיפול חמלתי.
אם רוצים להבין את הייחודיות של טיפול חמלתי יש לזכור שחמלה היא רגש המבטא תחושה של השתתפות והבנה את הסבל של האחר, ומלווה לרוב ברצון להקל או להפחית מן הסבל של האחר. ביטוי של טוב לב מיוחד כלפי הסובל. חמלה נבדלת מביטויי התנהגות אנושיים ומסייעים אחרים בכך שהיא מתמקדת באופן מיוחד בהקלת הסבל. וזו צריכה להיות המהות של הטיפול בחולים סופניים או זקנים סיעודיים.
חשוב להבין ששירותי הוספיס לאנשים בסוף ימיהם מספקים טיפול פליאטיבי, אך ניתן למצוא טיפול כזה גם במחלקות מתקדמות בבתי חולים או במסגרות של טיפול באנשים זקנים – סיעודיים.
מה דומה?
טיפול פלאטיבי הוא תוספת, נספח מכובד לאפשרויות הטיפול המסורתיות. גם שירותי הוספיס וגם טיפול פליאטיבי מהווים גישה אינטגרטיבית לטיפול בחולה שכוללת שילוב מספר גישות טיפוליות, כולל אלטרנטיביות, לטיפול לשם הקלה בסימפטומים, ייעוץ והכנה למוות; והכל תחת קורת גג אחת.
חוק החולה הנוטה למות שנכנס לתוקף בשנת 2006, ושמטרתו הייתה "להסדיר את הטיפול הרפואי בחולה הנוטה למות תוך איזון ראוי בין ערך קדושת החיים, לבין ערך אוטונומיית הרצון של האדם והחשיבות של איכות החיים" (סעיף 1א' לחוק), דחף להתפתחות בשירותי ההוספיס ובטיפולים הפליאטיבים.
חוק החולה הנוטה למות נותן למטופל את הזכות לדרוש טיפול רפואי וגם להפסיק אותו, ולכן חשוב שחולה סופני ידאג לחתום על ייפוי כוח רפואי על מנת שגם כשמצבו מדרדר והוא לא יהיה מסוגל לבטא את עצמו בצורה ברורה, יוכל מי שקיבל ממנו ייפוי כוח רפואי, לממש את רצונותיו.
ומהם ההבדלים?
מקום:
שירותי הוספיס – הטיפול המשולב בחולה הסופני מאפשר לו להיות בביתו ובסביבת משפחתו. שירותי הוספיס ניתנים כתמיכה בחולה ובמטפלים הישירים בו.
טיפול פליאטיבי – יכול להינתן גם במסגרת שירותי הוספיס אבל ניתן למצוא אותו גם במוסדות כמו בתי חולים, בתי אבות וכד', והוא ינתן ישירות על ידי צוות מטפלים מקצועיים.
זמן:
שירותי הוספיס – רק אדם שברור שהוגדר כחולה סופני ושנותרו לו רק מספר חודשים לחיות יכול לקבל שירותי הוספיס.
טיפול פליאטיבי – אין הגדרת זמן למי שזכאי לקבל טיפול כזה. זה יכול להיות חלק מטיפול במחלתו של אדם בין אם הוא במצב סופני ובין אם לאו.
