מוות, המצב בו הגוף חדל לחיות ומערכות הנשימה והדם מפסיקות לפעול, הינו נושא שיחה שגורם לאנשים רבים להרגיש אי נוחות. בדתות רבות המוות נחשב הסוף של קיומנו על פני כדור הארץ ולכן רבים חוששים ממנו ומיוחסים אליו הקשרים שליליים. מוות יכול להיות אירוע נורמלי לחלוטין לאנשים שעובדים בצורה יומיומית בתחום הטיפול הרפואי. רופאים ואחיות עובדים עם חולים שסובלים ממחלות או פציעות וחלק גדול מהם ייתקל במשך עבודתם במקרי מוות ובהתמודדות עם בני משפחתם של אלו שמתו ובמיוחד אנשים אשר עובדים בהוספיס או בכל ארגון המלווה את תהליך סיום החיים.
במאה העשרים ואחת, היחס למוות השתנה לחלוטין מאשר בעבר. בשנת 1800 למשל, מלבד הקלה על סימפטומים מסוימים, היו מעט מאוד דברים שניתן היה לעשות. מקרי מוות היו פתאומיים והתרחשו מספר ימים בלבד לאחר הופעת המחלה. מחלות מדבקות כגון אבעבועות רוח, כולרה ודיפתריה היו הגורם העיקרי למוות ותוחלת החיים הממוצעת הייתה כ-50 שנה. בזמנו, רוב מקרי המוות התרחשו בבית והטיפול העיקרי התקבל מבני המשפחה ולא מגורמי רפואה רשמיים. למעשה, המוות היה מהיר יותר ואנשים מתו בסביבה מוכרת. ברבים מהמקרים כמעט ולא הייתה אפשרות להציל את חיי החולה ואם אדם נדבק במחלה כלשהו, "נגזר עליו" למות.
במאה ה-17 אחיות הוכשרו ובתי חולים רבים נבנו, מה שהוביל למיסוד הכשרה מקצועית. בניית בתי החולים אשר יכולים להכיל את החולים שינתה את הדינמיקה של הטיפול בחולים והצורה בה אנשים מתו. אחיות, שטיפלו בעבר באנשים בבתיהם, עבדו כעת בבתי החולים ופחות ופחות אנשים מתו בבתים.
במאה ה- 20 , הפוקוס בעולם הרפואה עבר מכזה שיש ביכולתו לספק נוחות לחולים לכזה שיש ביכולתו גם לרפא. התפתחויות עצומות בעולם התרופות, החינוך והטכנולוגיה השפיעו על הדרך בה אנו חושבים על מוות. בעבר, אדם שנדבק במחלה ציפה למוות אך מאז פיתוחה של האנטיביוטיקה והחיסונים, ישנו צפי להירפא ממחלות שונות. פחות אנשים מתו בבתיהם וסיבות המוות הנפוצות הפכו להיות מגורמים כרוניים כמו מחלות לב ושבץ.
במאה הנוכחית, תשומת לב רבה ניתנה לשיפור איכות המוות והגוססים, כמו למשל הענקת טיפול פליאטיבי במקרים של חולי סרטן סופניים. מחקרים רבים בוצעו בנושא ומצאו כי מחסור בתקשורת לגבי צפי המחלה, העדפת החולה לגבי הטיפול ומוות באופן כללי, היו נפוצים. רופאים לא הזכירו מוות בפני מטופליהם והמטופלים לא שאלו. לאחר ביצוע מחקרים אלו חל שיפור באיכות הטיפול המלווה סיום חיים ותקציבים רבים הופנו לנושא. הטיפול בחולים הצפויים למות עבר להיות כזה המאפשר סיום חיים נוח בליווי משככי כאבים בהוספיס, הוספיס בית או באשפוז בבית חולים ותשומת לב רבה הופנתה גם לרצונותיו של החולה בקשר לסיום חייו.
