לאחר השוק הראשוני, אשר בחלקו מושפע מכיצד ומתי ניתנת האבחנה, האבחנה של סרטן (קטגוריה שלמה של מחלות) מניעה אותנו לפעולה, ונרצה להתייעץ עם רופא/ת המשפחה והאונקולוג/ית, ואולי אף נשקול את נחיצותן של בדיקות נוספות או דעה שנייה. תוך כדי עשייה זו, אנו נעכל את הבשורה כמיטב יכולתנו, כל אחד בקצב שלו (או שלה). יש מי שיעדיף לשמור אותה לעצמו, לפחות בהתחלה, בדיוק כפי שיש מי שמלכתחילה, ילך לרופא/ה בלווי אדם קרוב.
בד בבד עם המציאות המחלחלת אט אט, יתכנו ניסיונות לרכך את המציאות החדשה והכאובה, אם על ידי הקטנה או הכחשה של משמעות האבחנה. אך הכחשה אשר תמנע או תדחה בדיקות הכרחיות ו/או טיפולים רגישים בזמן, אינה אדפטיבית ועלולה לעלות לנו ביוקר. חשוב לאפשר לעצמנו מרחב בו ניתן לגעת במילים במה שאנו עוברים, לזהות ולבטא רגשות, לחוש ששומעים אותנו ואת רחשי ליבנו.
לרוב, המעורבות שלנו בתוכנית הטיפולית המתפחת והדינמית תדרוש שנויים מהותיים באורח חיינו. כעת, הטיפול והצוות הטיפולי נהיים מרכז חיינו. עיסוקים ונושאים אחרים יהפכו למשנים ויידחקו הצידה, על מנת שנוכל להתמקד בעיקר—המאבק במחלה.
סרטן הינו עניין משפחתי, והמשפחה כולה תצטרך להסתגל למציאות החדשה, כזו של חיים עם סרטן. משבר הרפואי זה עלול לפרק את המשפחה, אך לעתים דווקא יחזק אותה. יתכן שלווי מקצועי יעזור להטות את הכף לכיוון של התפתחות וטרנספורמציה. כמו כן, להיות חלק מקהילה של אנשים אשר אף הם המתמודדים עם נושאים דומים, יכולה להיות קריטית ולעזור לנו לחוש נתמכים ומובנים, במקום לחוש לבד עם הכל. ישנם קבוצות תמיכה רבות, לחולים ואף לבני משפחותיהם, אם בבית החולים או מחוצה לו, במסגרת אירגונים שונים. חשוב להרגיש שייכות למשהו גדול ממך.
זכרו: זה אנושי ונורמלי לחוש חרדים, כאשר חיים במחיצת הסרטן
לאחר סידרת טיפולים, גם כאשר יתכן ומכריזים עלינו כ–״חופשיים״ מסרטן, תמיד תישאר השאילה המכרסמת, ״ מה אם זה ישוב?״ ואכן אם וכאשר זה ישוב, יתכן שנחוש תחושה קשה של בגידה: האמונה שלנו— בחיים, בכוח עליון כפי שאנחנו מבינים אותו, בעולם הרפואה והרופאים, בעצמנו, בגוף שלנו— אותה אמונה תופר, תהיה בסכנה.
בשלבים מתקדמים יותר של המחלה, כאשר נחוש שאנו חיים על זמן שאול, יתכנו זמנים בהם נבחר להתרחק מבית החולים/רפואה ולא למצות טיפול כזה או אחר עד תום— יתכן שנגיע למסקנה שהעלות–תועלת לא מצדיקה אותו, ושעדיף לנו להשקיע בדברים אחרים, כל עוד ניתן. אולי נרצה לבלות עם יקירנו ולהיפרד מהם כפי שאנו בוחרים, בתנאים שלנו, או להתקדם במפעל חיים, ו/או לטייל. לרוב נשאף לאיכות חיים מיטבית, במסגרת הנסיבות.
חשיבות המשאבים
משאב זה כל דבר אשר גורם לנו להרגיש חזקים, רגועים, לחוש טוב.
משאב פנימי יכול להיות דמות מיטבית או רוחנית שהפנמנו, תכונה המאפיינת אותנו, כמו אומץ, אמונה, תקוה ועוד. משאב חיצוני יכול להיות פעילות שאנו אוהבים, אדם קרוב, מוזיקה.
על מנת להתמודד עם הסטרס של אי הוודאות שמאפיינת את חיינו בצל הסרטן, חשוב שתהיה לנו גישה זמינה למשאבים שלנו, פנימיים וחיצוניים כאחד.
הגישה הזמינה למשאבים שלנו והחיזוק וטיפוח שלהם, עוזרת לנו להתמודד ולו במעט טוב יותר עם האתגרים הקשים מולם אנו ניצבים, פעם אחר פעם. נוכחות המשאבים מאזנת ועוזרת להכיל חוסר אונים וחרדה, כולל לגבי אפשרות חזרתה של המחלה, כמו גם רגשות נוספים, כגון, יאוש, כעס, עצב, בושה, אשמה ועוד. נוכל להיעזר במשאבים וכן בהשפעתם על הגוף שלנו (לדוגמא, תחושה של קלילות, אויר, אנרגטיות) כדי לשחרר מתח וסטרס.
הגוף כמשאב
משאב חשוב שניתן בקלות לפסוח עליו הינו הגוף שלנו—בעל ברית חשוב, הן במחלה והן בבריאות. זה משתלם לשים לב ולהתמקד בגוף ובתחושות הגוף שלנו, לטפח מודעות לגוף ולמה שגנדלין כינה, ״חוש החישה״ (Felt-sense), המכלול של כל מה שאנו חשים לגבי דבר או אדם מסוים.
הדבר חשוב במיוחד עבור אנשים אשר מתמודדים עם כאב כרוני ועם טראומה, אשר עשויים להתייחס לגוף שלהם כאל אויב.
ככל שנצליח להתגבר על הצורך המיידי להתנתק מהגוף או להתעלם ממנו ומתחושותיו, נוכל ללמוד מה הגוף מרגיש. קשיבות זו לתחושות פיזיות מאפשרת לנו לפתח מודעות אינטגרטיבית יותר ויתכן אף להתקרב מעט לתחושת שלמות (wholeness).
ניתן ללמוד כיצד להכיל רגשות ותחושות גוף נלוות, כאלה שאולי נחשוש מהן תחילה, ונרצה להימנע או לברוח מהן, כמו תחושה של חוסר אונים. אך אם נמצא דרכים יצירתיות לברוח, במוקדם או במאוחר, שוב נרגיש חרדים וחסרי אונים.
כאשר תחושו חוסר אונים (או רגש אחר) בייחס לסיטואציה מסוימת, במקום להגיב אליה בניסיון הימנעות או בריחה, קחו רגע ושימו לב היכן בגוף זה יושב ומהי התחושה, לדוגמא, חוסר אונים = תחושת כובד בבטן. בפעם הבאה שתחושו התחלה של חרדה, חפשו תחושה זו בגוף ותהיו איתה. תפתחו סקרנות לגביה ושימו לב מה קורה.
אם אתם מתקשים בכך, ניתן לעשות תרגילי הסחה ובכך להשפיע על חלון הסיבולת (כלומר, על כמה אתם יכולים להיות עם הרגשה מבלי לחוש מוצפים). תרגילים אלה יעשו תוך כדי התמקדות בתחושה, מעין מיינפולנס סומטי. הליך זה יאפשר לכם להכיל זאת טוב יותר.
דוגמאות לתרגילי הסחה:
(1) תרגיל תיפוף עצמי — למשל, לתופף עם יד ימין בזרוע שמאל ולהפך, כדלקמן:
ימין, פעמיים שמאל, ימין, שמאל, פעמיים ימין, שמאל וחוזר.
(2) ספירה בדילוגים — לדוגמא, ספירה במרווחים של 3 (3, 6, 9, 12 וכו׳)
ספירה אחורה ממאה, במרווחים של 7 (100, 93, 86 וכו׳).
שימו לב: האם אתם נושמים יותר לרווחה? מפהקים? חשים רטט קל או זיעה קלה בזרועות? בין היתר, אלה סימנים שהגוף משחרר אנרגיה כלואה.
ישנם שיטות טיפול אשר מתמקדות במודעות לגוף ולתחושותיו, אם במהלך העבודה הטיפולית ומחוצה לה.
שתי שיטות בולטות הינן, ״החוויה הסומטית״ (SE) ו-Eye Movement Desensitization Reprocessing (EMDR). ניתן להשתמש בחכמה האינהרנטית הטבעית של הגוף כדי להניע כוחות רפוי (healing) וכדי לעבד חוויות שטרם עובדו ועל כן בעלות מטען רגשי חזק. לדוגמא, אחרי תהליך של עיבוד אבל, האדם עדיין יחוש לעתים עצוב, אך זה ירגיש תואם ולא בהכרח מציק. הוא יוכל להכיל זאת מבלי לחוש שזה מציף אותו.
המאמר נכתב בשיתוף ד״ר רות שידלו, פסיכולוגית קלינית
