כיום כבר ברור כי לכל אדם שחולה במחלה סופנית, ללא כל קשר לגילו, מגדרו, מצבו הכלכלי וכו', יש זכות למות בכבוד, ולבלות את שארית חייו בסביבה מוכרת, מוקף בקרוביו ואוהביו.
הבנה זו הביאה לחקיקה במדינות רבות אשר עיגנו זכויות אלה בחוק.
על פי ארגון הבריאות העולמי, טיפול פליאטיבי (טיפול תומך), הוא גישה טיפולית שנועדה לשפר את איכות חייו של החולה הסופני, אשר מתמודד עם מחלה חשוכת מרפא, וגם את בני המשפחה והקרובים אליו. זה נעשה הלכה למעשה באמצעות הקלה על תסמינים גופניים, נפשיים, רוחניים וכו'.
טיפול פליאטיבי לא מנסה לרפא. הוא גם לא נועד לקרב, לזרז, לעכב או למנוע מוות, אלא רק להקל בכל דרך על החולה וסביבתו במקרה של מחלה סופנית.
אז מה קורה כאשר אין למטופל מי שילווה אותו אל מותו?
גם במקרים שמדובר באלמן, באלמנה, או באדם ערירי, שאין בן משפחה שילווה אותם, הצוות הפליאטיבי עומד לרשות החולה.
צריך לזכור שלא כולם מעוניינים באשפוז בית, בין אם מסיבות רפואיות אשר דורשות טיפולים תכופים בבית חולים, ובין אם מסיבות אישיות, משפחתיות או אחרות.
מבחינת הצוות, המטופל הוא המרכז, ולא המחלה, כך שבלי קשר לאכסניה של המטופל, עומד לצידו צוות של מטפלים פליאטיבים אינטרדיסציפלינרי רחב, אשר כולל בין השאר: רופאים מומחים, אחיות מוכשרות לפליאציה, מתמחים בפליאציה, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, תזונאים, מטפלים באומנויות, ומלווים רוחניים. צוות גדול מעין זה מסוגל להתפצל כך שהחולה הבודד יזכה לביקור כל יום בשבוע, כדי למלא את חייו וללוות אותו אל מותו.
הקורונה
מגפת הקורונה הביאה את הנושא לתודעה הציבורית. הרבה מאוד קשישים שהתגוררו בבתי אבות ובדיור מוגן נדבקו בקורונה ובני המשפחות לא יכלו לבקר אותם עקב ההגבלות והסגרים. נוצר מצב שרק האחיות המטפלות היו לצד החולים, והן נאלצו, מחוסר ברירה, לקחת על עצמן את התפקיד של מתן סעד פיזי, רגשי, פסיכולוגי, חברתי ורוחני.
הבעיה היתה שרוב האחיות לא קיבלו הכשרה מקדימה לטיפול ולווי מעין זה, שלא לדבר על האילוץ שחברי הצוות הרפואי נאלצו לעבוד כשהם לובשים ביגוד מגן ועוטים מסכות, מה שלא הקל על תחושת הניתוק.
הקלה מסוימת התאפשרה בזכות אפשרויות התקשורת המודרנית – סמארטפונים, שיחות וידאו וכו'. זה לא פיתרון מושלם אך יכול להיות כיוון לשיפור בעתיד.
