בישראל נחקק "חוק החולה הנוטה למות", שהוא חוק שמסדיר את זכויותיהם של חולים סופניים. במשרד הבריאות קיימת תכנית לאומית לטיפול פליאטיבי בישראל, ולמרות זאת עדיין קיים חוסר מודעות של הציבור לגבי האפשרויות לקבל טיפול פליאטיבי באופן כללי ושירותי הוספיס בית בפרט.
לפי משרד הבריאות, התכנית הלאומית לטיפול פליאטיבי בישראל, המיועדת לאנשים בסוף חייהם, היא פרי עבודה שנעשתה בשנת 2015, כשמנכ"ל המשרד פנה לג'וינט ישראל-אשל ולמאיירס-ג'וינט-מכון ברוקדייל עם בקשה לפתח את התוכנית. בוועדת ההיגוי נטלו חלק נציגים ממשרד הבריאות, משרד הרווחה, קופות החולים, המוסד לביטוח לאומי, האוניברסיטאות וכן נציגי ציבור, כדי לוודא שהתכנית תהיה מקיפה ואפקטיבית. התכנית בחנה נושאי קהילה, אשפוז, טיפול פליאטיבי בקשישים, חינוך, הכשרה ומחקר וכמובן אתיקה, זכאויות וזכויות.
אחת מהתוצאות המצופות בעקבות פיתוח תכנית כזאת היא העלאת המודעות של הציבור לקיום של טיפול פליאטיבי לחולים סופניים, וכן טיפול פליאטיבי בקשישים שזקוקים לסוג כזה של טיפול באופן יומיומי, ולעתים לתקופות ממושכות.
חולים סופניים וקשישים סיעודיים רבים מוצאים את עצמם בסוף ימיהם מאושפזים במוסדות רפואיים מבלי להיות מודעים לכך שיש להם אפשרות לקבל ליווי פליאטיבי גם בבית ולסיים את חייהם בכבוד, בביתם ולפי רצונם.
מה זה טיפול פליאטיבי?
לפי ההגדרה של משרד הבריאות הטיפול הפליאטיבי (התומך) הוא חלק מגישה טיפולית שנועדה לשפר את איכות החיים של חולים ובני משפחותיהם בהתמודדות עם מחלות חשוכות מרפא, למנוע סבל ולהקל על המטופל עד כמה שניתן. חשוב לזכור שמעבר לכל מה שהוגדר, נאמר ונכתב זהו טיפול של חמלה, וכל מדינה חייבת לאפשר את זה לחולים סופניים ולקשישים בה.
בעולם סוער וגועש כמו זה שאנחנו חיים בו, בעולם שהכל זז במהירות האור, בעולם שמאריכים בו חיי אדם על בסיס יומיומי בעזרת טכנולוגיות מתקדמות, הכל נעצר כשפוגשים את הזקנה או את המחלה חשוכת המרפא – או אז ניתנת האפשרות להיזכר בחמלה האנושית ולפעול בהתאם.
טיפול פליאטיבי, מעבר לעזרה הרפואית, הפיזית וכד', משמעותו להיות אוזן קשבת, להקל על כאבים, על חוסר הנוחות, ולאפשר ליווי עם חמלה. במקרה של חולים סופניים וקשישים, כל דבר שיכול לעזור להם להיפרד מהעולם בהבנה, בשקט, בשלווה ובקבלה הוא ברכה.
