בשנים האחרונות מדברים וכותבים הרבה על הארכת תוחלת החיים האנושית. התקדמויות טכנולוגיות בכלל, ובטכנולוגיות רפואיות, בפרט, תורמות לשיח ציבורי סביב הנושא, שנראה לעיתים כאילו נלקח מספר מדע בדיוני. לספקנים כדאי להזכיר שרק לפני 100 שנה לא הייתה עדיין אנטיביוטיקה, לא היו חיסונים ומחלות כמו חצבת, פוליו, שחפת ודומיהן נחשבו חשוכות מרפא. כיום, אחרי שסיימו למפות את הגנום האנושי, כאשר נעשים ניסיונות בעריכת גנים, ובהדפסת לב מתאים אנושיים, נראה שהשמיים הם הגבול.
יחד עם זאת, הקידמה הביאה עמה דילמות ובעיות אתיות ומוסריות חדשות. למשל, האם להאריך חיים של חולה סרטן סופני באופן מלאכותי, כי אפשר? באיזו מידה להתייחס לרצון המטופלים ומשפחותיהם? לפי איזה קנה מידה לקבל החלטות? מי מקבל החלטות הרות גורל מעין אלה?
הגדרת הטיפול בחולה הנוטה למות
על רקע זה בין השאר הוקמה בישראל ועדת שטיינברג בשנת 2000, במטרה לדון ולהסדיר מכלול נושאים הקשורים לסוגייה זו.
לאחר הגדרה מה זה חולה הנוטה למות (בראש ובראשונה, מטופל הסובל מבעיה רפואית חשוכת מרפא ותוחלת חייו, אף אם יינתן לו טיפול רפואי, אינה עולה על שישה חודשים), הועדה דנה במגוון רחב ביותר של נושאים מתוך מירב ההיבטים האפשריים, כאשר בין חברי הועדה (59 במספר) נמנו מומחים בתחומי רפואה, סיעוד, עבודה סוציאלית, משפט, פילוסופיה, אתיקה, דת והלכה.
אז מהו חוק החולה הנוטה למות?
בבסיסו של החוק מונח העיקרון שיש לדאוג לאיזון בין מספר ערכים: קדושת החיים, כיבוד רצון האדם (הכשיר), חתירה לאיכות חיים. כמו כן שילוב מתבקש בין עקרונות יסוד של מוסר, הלכה, אתיקה ודת, וערכיה של מדינת ישראל בתור מדינה יהודית ודמוקרטית.
העקרונות הללו קובעים מצד אחד את אמצעי קבלת ההחלטות ביחס לחולה הנוטה למות, ומצד שני את מגבלות המותר והאסור באשר לטיפול בו.
הנחות יסוד
- קדושת החיים היא ערך חשוב. אדם נחשב חפץ חיים, אלא אם כן הוכח אחרת, מעבר לכל ספק סביר.
- אין לבצע כל פעולה ישירה המכוונת להמית את החולה, כולל סיוע להתאבדות.
- מותר להימנע ממתן טיפול למחלה חשׂוכת המרפא, על פי בקשת החולה, בתנאי שהוא חש סבל קשה.
הנחות אלה משמשות כקריטריונים לקבלת החלטות רפואיות, כמו למשל החלטה על הפסקת טיפול רציף (הנשמה) או הפסקת טיפול מחזורי (למשל דיאליזה) כאשר הראשון נחשב לפעולה המביאה ישירות למוות, ולכן היא אסורה, בעוד שהשניה מותרת.
