הוספיס גליל עליון

תחילת מארס. אנחנו נוסעים במורדות הירוקים של הגולן. לידי יושב אייל, רופא ומנהל רפואי של "הוספיס הגליל העליון". הוא בעל מראה מרשים. זקן אפור ארוך, משקפיים וכיפה. אנחנו נוסעים לבקר חולים של ההוספיס. בחניה בגולן מצטרפת מאירה. היא אחות, אישה חביבה בשנות השבעים לחייה. היא גרה בגולן.

בשנת 2016 אשתי קרן ואני העברנו את מרפאת רופאי המשפחה שלנו במיידלבורג, הולנד, לאחר כמעט 25 שנה ליורשינו ועברנו לישראל. שם התחלנו לעבוד כרופאי משפחה בצפון הארץ. עבודתי כרופאה בהוספיס "דה קאסמברוט" במידלבורג הסתיימה לאחר 13 שנים. פרידה קשה מצוות יקר ועבודה שעשיתי באהבה רבה.

כששמעתי שיש גם הוספיס בכפר הקטן ראש פינה, שאנחנו גרים בו, שאלתי אם אוכל להצטרף פעם לביקור עם אחד הרופאים.

זהו "הוספיס ביתי". צוות בסיסי של רופא ואחות, בתוספת אנשי מקצוע נוספים לפי הצורך מבקר בביתם של החולים ומגיש טיפול פליאטיבי האחות היא "מנהלת התיק. בהוספיס עובדים 5 רופאים, 5 אחיות, 3 פסיכולוגים, 4 עובדים סוציאליים ומטפלת במוזיקה. רובם עובדים במשרה חלקית.

אנחנו עוצרים בבית קטן ביישוב בגולן. בסלון קשיש רזה שוכב במיטה גבוהה. הוא כבר לא מדבר ונושם שטחי. לידו בתו, שגרה כמה בתים משם, ונכדו. תנור חשמלי מכוון לקצה כף הרגל שלו . לידו תלוי על מתלה מעילים מנצרים לצד מיטתו שקית אינפוזיה , המחדירה לחות תת עורית  אייל מקשיב לבת ומסביר מה לעשות כשאבא נפטר ילך לעולמו. בגלל המראה הרגוע והמומחיות שלו, אייל נותן ביטחון למטופליו ובני משפחותיהם.

כשאנחנו ממשיכים לחולה הבא, אני שואל מדוע ניתן אירוי עירוי עם נוזל לאדם גוסס. אייל מסביר שעל פי החוק הישראלי אינך יכול לייבש חולים. בהולנד לא נותנים נוזלים לאדם גוסס מכיוון שמאמינים שזה לא מקל על הסבל.

אני עובד כרופא מתנדב בהוספיס כבר כשלוש שנים. אני חלק מצוות טוב מאוד המטפל בכמות מדהימה של חולים הפרוסים על פני שטח רחב. האחות הראשית היא יעל בליך. היא מקצה את המטופלים לצוותים השונים ומנהלת את מפגש הצוות השבועי. היא אחות מנוסה ואדיבה למטופליה ויודעת הרבה על טיפולים ותופעות הלוואי שלהם. היא מכירה הרבה טיפולים נוספים פשוטים שיכולים לענות על תלונות שונות. בדרך כלל אני יוצא לביקורים איתה.

 עבודה בהוספיס ישראל

לעבודה בהוספיס בישראל יש קווי דמיון רבים עם אלה של הולנד, אך יש גם הבדלים. סוף החיים הוא נושא יותר טעון בישראל מאשר בהולנד. כאן אני שם לב שלפעמים נבהלים כאשר אני מתחיל לדבר על שאלות סוף החיים בדרך ההולנדית הישירה. אין המתת חסד בישראל, בעוד שהיא נתפסת כזכות בהולנד וחולים רבים רוצים לדבר על משאלותיהם לגבי סוף החיים עם הרופא שלהם בשלב מוקדם.

אני גם רואה שיותר מאשר בהולנד מטפלים בכימותרפיה עד הסוף. האם הדיון על הפסקת הטיפול קשה לרופא ולמטופל?

בהולנד משתמשים כמעט תמיד במשאבות לניהול תרופות. האחות יכולה לווסת את המשאבות אך המטופל יכול להוסיף בקלות תרופות בעצמו במידת הצורך, כמובן בהתייעצות עם הרופא.

אני חושב שהיה טוב אם היו בישראל גם הוספיסים שבהם ניתן לאשפז חולים. לפעמים יכולים להיווצר מצבים חריפים בשלב הפליאטיבי. כאשר המשפחות הן לבד וזה לוקח קצת זמן עד לקבלת עזרה. זה עדיין לא אפשרי במסגרת התקנות הישראליות. בהולנד קיימת מערכת סיעוד ביתית מקצועית. בישראל לעיתים קרובות המשפחה או מטפלת זרה הם שמטפלים בחולה. 

כותב:  דוקטור מיכה דה פריס