חוק החולה הנוטה למות נחקק בשנת 2005. החוק קובע את המצבים והתנאים בהם כל אזרח בישראל הסובל ממחלה חשוכת מרפא, מחלה סופנית – אשר בגללה הרופא המטפל החליט שתוחלת חייו אינה עולה על 6 חודשים – רשאי לבחור ולקבוע עבור עצמו איזה טיפול רפואי הוא יהיה מוכן לקבל, איזה לא ואם בכלל.
יש חוק שקדם לחוק החולה הנוטה למות וזהו חוק זכויות החולה, שנחקק בשנת 1996, וכבר הגדיר את זכותו של כל חולה, וגם של חולה נוטה למות, להסכים או לסרב לטיפול רפואי.
החוק קובע שאין לתת לאדם, ובטח לא להכריח אותו, לקבל טיפול רפואי אלא אם כן הסכים בכתב, בעל פה או על פי התנהגותו. לא רק זאת, אלא שעל הרופא לספק לחולה את כל המידע הנדרש על מנת שיוכל לקבל החלטה מושכלת.
אם מופיעים אצל חולה סופני סימנים של הידרדרות קשה של המחלה, חוסר יכולת לטפל בה מבחינה רפואית עד לכדי החלמה, עולות שאלות נוספות מעבר לזכות החולה להחליט, כי יש מצבים בהם הוא כבר אינו מתפקד או אינו מסוגל להביע את רצונותיו.
חוק החולה הנוטה למות מרחיב את הזכות להסכמה או לסירוב לטיפול, בכך שהוא מאפשר לכל אחד להביע את רצונו מראש לגבי טיפול עתידי כאשר ייקבע שהוא אכן נוטה למות.
החוק מנסה לכבד את זכותו של כל אדם למות בכבוד בכך שכל אחד יכול להשאיר הוראות מפורשות, או כפי שזה מכונה: “הנחיות רפואיות מקדימות”, כאשר הוא עדיין בריא, או במידה וברור כבר שהוא סובל ממחלה סופנית והוא עדיין צלול ומתקשר עם עצמו ועם סביבתו.
לפי החוק חולה נוטה למות יכול לממש את זכותו לבקש להימנע מלתת לו טיפול רפואי להארכת חיים. הוא כמובן יכול להדגיש שהוא מבקש בכל מצב לקבל טיפול מאריך חיים. בשני המקרים, גם אם זה יהיה מנוגד לדעות של הרופאים, רק בקשתו של המטופל היא זו שקובעת ולא דעות מקצועיות, דעות של בני משפחה ועוד.
הדרך הטובה ביותר היא להשאיר הוראות מפורשות בכתב. אך החוק מאפשר לעשות זאת גם באמצעות מתן יפוי כוח מיוחד לאדם אחר שעליו המטופל סומך שיביע את רצונו בצורה הטובה ביותר סמידה והוא לא יהיה מסוגל לעשות זאת בעצמו. הוראותיו של מיופה הכוח שוות להוראות המטופל עצמו.
חוק החולה הנוטה למות אינו מאפשר הפסקת חיים בשום צורה. אם יש ספק סביר לגבי רצונו של המטופל להימנע מטיפול, הכלל של “חזקת הרצון לחיות” קובע, ואז הטיפול בחולה ימשיך כרגיל.
