רק בשנות השישים של המאה הקודמת התפתחה המודעות למאפיינים הייחודיים של חולים כרוניים בכלל, וחולים הנוטים למות בפרט. התברר כי במקרים רבים של מחלות חשוכות מרפא הטיפול הרפואי הקונבנציונלי, על שיטותיו ומטרותיו, אינו התשובה הראויה לחולים אלה.
המודעות הזו עלתה על רקע העליה בתוחלת החיים בעולם בכלל, והופעת מחלות זקנה ומחלות כרוניות אחרות.
יחד עם זאת עלו אילוצים כגון עלות ימי אשפוז והרצון לפנות מיטות בבתי החולים.
כל הגורמים הללו חברו יחד, בארצות הברית ובאנגליה תחילה, שם זיהו צורך בגישה טיפולית אחרת, שתהיה מבוססת על טיפול פליאטיבי. הטיפול הזה מכיר בכך שמדובר בחולים סופניים ובמחלות חשוכות מרפא. מתוך הכרה זו הוא נועד להקל על סבלם של החולים, ויחד עם זאת לתת להם אפשרות למות בכבוד בסביבה תומכת ומוכרת.
נקודת המפנה בישראל היתה חקיקת חוק החולה הנוטה למות בשנת 2005, שנחקק במטרה מוצהרת לשמר את האיזון בין חשיבות החיים לבין קבלת רצונותיו העצמאיים של החולה; כל זאת, תוך התחשבות באיכות החיים של כל מטופל ומטופל. החוק מצהיר מפורשות כי בבסיסו נמצאים הערכים היהודיים, הדמוקרטיים, המוסריים והדתיים של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
בשנת 2007 נחקקה הרחבה נוספת באמצעות תקנות התשס"ח-2007, שנועדו לסייע ביישום הוראות החוק.
ביולי 2009 יצא חוזר מנכ"ל משרד הבריאות המחייב את קופות החולים לתת טיפול פליאטיבי תומך בזמינות מלאה 24/7 לכל חולה במחלה קשה, שנמצא בשלב סופני של חייו. (חולה סופני, על פי החוזר, הוא חולה, שלדעת הרופא המטפל, תוחלת חייו לא עולה על שישה חודשים). השירות ניתן ללא תשלום, במסגרת סל הבריאות הממלכתי.
המצב כיום
בישראל, על רקע הדרישה הגוברת לטיפולים פליאטיביים לחולים סופניים, בעקבות התגברות המודעות לטיפולים מסוג זה מצד אחד, ועליה בתוחלת החיים של חולים כרוניים (בזכות התקדמות יכולות הרפואה בישראל) מצד שני, ניתנים כיום שירותי ההוספיס במדינה במספר צורות:
- הוספיס אשפוזי
- הוספיס במוסדות סיעודיים
- שירותי הוספיס בית
הטיפול הניתן הוא טיפול פליאטיבי, הן במוסדות והן במסגרת שירותי הוספיס בית. הטיפול הוא הוליסטי ואינטגרטיבי, ומיועד לענות על כל צרכיו הרפואיים, הנפשיים, הפסיכולוגיים והרוחניים של החולה ושל בני משפחתו. שירותים אילו מופעלים על ידי קופות החולים, באמצעות מוסדות העובדים על פי הסכמים איתן, כמו למשל הוספיס גליל עליון ע"ש ננסי קרוליין, ועוד.
