אשפוז בית, הכולל טיפול פליאטיבי לחולים סופניים, פועל בארץ מכוח חוק החולה הנוטה למות. חוק זה, בין המתקדמים מסוגו בעולם מבחינת הזכויות והגדרת טווח הזכאים לטיפולים אלה, הן במסגרת בית חולים והן בבית, נחקק כבר בשנת 2005. על פיו, כל אזרח בישראל הסובל ממחלה סופנית או חשוכת מרפא – כלומר שהוחלט שתוחלת חייו של המטופל היא לא יותר מ – 6 חודשים – רשאי לבחור איזה טיפול רפואי הוא יקבל, איזה לא, ואם בכלל.
בין המחלות המוגדרות סופניות (ואשר מעניקות זכות להוספיס בית) נמצא:
- דמנציה (אלצהיימר, דמנציה וסקולרית, דמנציה עם גופיפי לוי ועוד);.
- מחלות נוירולוגיות (פרקינסון טרשת נפוצה);
- מחלות ממאירות (סרטן לסוגיו);
- שבץ מוחי קשה;
- מחלות ריאה כרוניות (מחלת ריאות חסימתית כרונית [COPD]);.
- מחלות לב (אי ספיקת לב חמורה);.
- אי ספיקה חמורה של כבד או כליות, ועוד.
מדוע קשה לבחור באשפוז בית
רבים מדי בציבור עדיין אינם מודעים לכך שלכל חולה סופני עומדת הזכות לבחור איפה ישהה בסוף חייו, וכיצד יסיים אותם. זאת, ללא כל קשר לגילו , למצבו הכלכלי, או למחלה הספציפית עימה הוא מתמודד.
בשנים שלאחר חקיקת חוק החולה הנוטה למות לא נרשם ניצול רחב של האשפוז הביתי.
הבעיה הייתה חוסר מודעות בקרב רופאים, אשר הפנו בעיקר חולי סרטן לכיוון של אשפוז בית, ולא לקחו בחשבון את יתר סוגי המחלות אשר מזכות חולים סופניים בשירותי הוספיס באופן כללי.
טענה נוספת שעלתה היא כי אין מספיק תמריצים כלכליים לבתי החולים אשר יגרמו להם להעביר יותר חולים לאשפוז בית, ובכך גם יפנו יותר מיטות בבתי החולים עצמם. התקדמות רבה במודעות לאשפוז בבית התרחשה בזכות (!) מגפת הקורונה: אשפוז בבית לחולים קלים ובינוניים הוכיח את עצמו הן מבחינת אחוזי החלמה, והן מבחינת הורדת העומס העצום שהיה על בתי החולים בזמן המגיפה.
בשנים האחרונות אנו עדים להתפתחות והתרחבות של המודעות ליתרונות של אשפוז בית, מעבר לטיפול פליאטיבי לחולים במחלות סופניות. התבהרו היתרונות של אשפוז בית כשיטה שיקומית. אשפוז בית נפשי, למשל, בסביבה ביתית מוכרת, תורם רבות לרגיעה, לירידת מתח, ולהורדת מפלס החרדה אצל הסובלים מסוגי הדמנציה השונים. אשפוז בבית יעיל גם לאחר אירועים כמו שבץ מוחי, ניתוח אורטופדי, קורונה, ירידה בתפקוד, כוויות ועוד.
