כבר מתחילת ימי ההתפתחות של הרפואה המטפלים הבינו שההתכוונות הבסיסית של ריפוי היא הפחתת הסבל של המטופלים. המטרה הראשונה ברפואה הייתה מאז ומעולם לשפר את מצב החולים בכל דרך אפשרית.
המילה Palliate מקורה במילה הלטינית Pallium שפרושה גלימה. המשמעות שהתפתחה במשך הזמן היתה לעטוף את המטופל בעיקר בחמלה, בהקלה ובהפחתת הסבל שנגרם כתוצאה ממחלה כזו או אחרת.
טיפול פליאטיבי החל את דרכו כטיפול הוספיס, בדרך כלל במוסדות דתיים, כאשר בשנת 1948 יסדה ד"ר סיסלי סונדרס את ההוספיס הרשמי הראשון לטיפול באנשים הסובלים ממחלות סופניות. תפיסת העולם של כיבוד הרצונות והצרכים של אנשים בסוף חייהם, התרחבה גם למטופלים ללא מחלות סופניות.
בשנת 1990 ארגון הבריאות העולמי הכיר בטיפול פליאטיבי כמומחיות המוקדשת להקלה ולשיפור איכות החיים של חולים הנוטים למות, חולים הסובלים ממחלות מגבילות חיים, ממחלות כרוניות או פציעות חמורות.
כיום רפואה פליאטיבית היא ענף עצמאי הדורש התמחות מקצועית לרופאים וגם לצוות הסיעודי. עיקרו הוא טיפול למניעת סבל ושיפור איכות החיים של חולים קשים.
טיפול פליאטיבי החל להיות מוכר עוד מאמצע המאה הקודמת, ומאז תפס תאוצה פרקטית בבתי חולים רבים ברחבי העולם. בארץ ניתן ביטוי לטיפול פליאטיבי בחוק החולה הנוטה למות שנחקק בשנת 2005: "חוק זה בא להסדיר את הטיפול הרפואי בחולה הנוטה למות תוך איזון בין ערך קדושת החיים, לבין ערך אוטונומיית הרצון של האדם והחשיבות של איכות החיים".
אנשים לעיתים מתבלבלים בין טיפול פליאטיבי לטיפול הוספיס. אמנם שניהם משיקים זה לזה כי בהוספיס הטיפול הניתן לחולים ולבני משפחותיהם הוא תמיד טיפול פליאטיבי, אך טיפול מסוג זה ניתן גם לחולים שלא נמצאים תחת כיפת שירותי הוספיס.
טיפול פליאטיבי זוהי גישה לניהול קליני, שמטרתה טיפול למניעת סבל, ושיפור איכות החיים של מטופלים ובני משפחותיהם, המתמודדים עם בעיות הקשורות למחלות קשות או מחלות מסכנות חיים.
טיפול הוספיס הוא סוג טיפול המתמקד בהקלה על כל אי-נוחות של חולים סופניים. חולה סופני הוא מטופל שהרופאים קבעו שתוחלת החיים שלו עלולה להיות לא יותר מאשר חודשים ספורים. בהוספיס הוא יקבל טיפול פליאטיבי שנוגע בכל רובד אפשרי, כמו הקלה על כאבים פיזיים, ניטור התרופות כך שימנעו כל אי נוחות מהחולה, מענה על צרכים רגשיים או רוחניים – שלו ושל בני משפחתו המלווים אותו – וכל דבר שיכול להכין אותו למות בכבוד.
