חולים סופניים מגיעים לעיתים קרובות למצב שבו, למרות שקיבלו את הטיפול הפליאטיבי הטוב ביותר האפשרי, עדיין סובלים וכואבים מאוד. במקרים כאלה צוות הטיפול הפליאטיבי, שבודק מהן האפשרויות להקלה על הסבל, החל מניהול הסימפטומים באופן אגרסיבי יותר בעזרת תרופות וטיפולים וכלה בתמיכה נפשית ורוחנית אינטנסיבית יותר לשם שמירה על חולים כדי לעזור בהתמודדות עם החששות והרגשות הקשים המלווים אותם, עשוי להגיע למסקנה שאין מנוס משימוש בסדציה פליאטיבית.
סדציה פליאטיבית היא האמצעי האחרון בו משתמשים בסוף חייהם של מטופלים הסובלים מתסמינים קשים (כמו למשל כאבים בלתי נסבלים, בחילות והקאות תכופות וחמורות, התקפי רעד בלתי נשלטים, קוצר נשימה חמור ועוד), כאשר שום אמצעי רפואי אחר לא עוזר ולא מביא להקלה. היא מבוצעת על ידי מתן תרופות סדציה באופן מפוקח.
סדציה פליאטיבית גורמת אצל החולה הסובל לירידה במודעות על ידי הרדמה. רמת ההרדמה תלויה במצב האישי ובסבל האינדיבידואלי של כל חולה; אפשר לבצע הרדמה שטחית, כאשר מעירים את החולה מדי פעם על מנת לברר האם הוא חש בהקלה; וישנה אופציה להרדמה עמוקה וממושכת כאשר "כלו כל הקיצין" מבחינת עמידותו בסבל ובכאב. זה קורה כאשר אותם חולים אשר מקבלים טיפול פליאטיבי איכותי, בכל זאת סובלים מכאבים וממצוקות שונות שהם לעיתים בלתי ניתנות לטיפול באמצעים פליאטיביים סטנדרטיים.
סדציה פליאטיבית היא חלק בלתי נפרד של טיפול פליאטיבי בישראל ומהגישה הפליאטיבית כולה; זאת, גם בהתחשב בעובדה שמשמעותה היא שינוי סדר העדיפויות המוצהר של השיטה:
אמנם המטרה המוצהרת של טיפול פליאטיבי היא שמירה על חולים בהכרה ככל שאפשר, הרי שמטרתה של סדציה פליאטיבית היא הקלה בכל מחיר על סבל או כאב בלתי נסבל, גם במחיר של ירידה במודעות. חשוב לזכור כי השימוש באמצעי זה מתבצע רק במקרי של סבל קיצוני, ורק אצל חולים סופניים.
טיפול פליאטיבי בישראל כיום הוא זכותו של כל אזרח. הטיפול ניתן באמצעות קופות החולים או על ידי גופים כמו הוספיס גליל עליון. הזכאות היא מכוח חוק זכויות החולה הנוטה למות, ובמסגרת תכנית לאומית לטיפול פליאטיבי באנשים בסוף החיים.
