ההוספיס הוקם ע"י ד"ר ננסי קרוליין, שבאה מבוסטון, שם הקימה בין היתר ארגון פרמדיקים.
ננסי הייתה בעלת תפיסה בריאותית – ציבורית. היא הייתה גם ציונית, עלתה ארצה, ביקרה בגליל והתאהבה.
ננסי גיבשה רעיון המשמש נר לרגלי ההוספיס עד היום. לדעתה, החולים הנמצאים בשלב שלא ניתן לרפא, אינם זקוקים לבית החולים, אבל הם צריכים השגחה ויש צורך שיהיו במעקב רפואי צמוד. יש אמנם הוספיסים בבתי חולים, אבל הרעיון של ננסי היה שהתמיכה תהיה בבית החולה, בחיק המשפחה. וכמובן, שהחולים עצמם לא צריכים לשלם עבור הטיפול.
הקשר שלי עם ננסי נוצר במקרה.
הבת שלי הייתה 10 שנים בבוסטון, והייתה לה חברה שהכירה את ננסי. כשננסי התחילה לקדם את העניין הזה, היא חיפשה כתובת ובגליל. יעל בלייך, שגויסה על ידי ננסי כאחות גם הכירה אותי, דיברה איתה עליי וכך הכרנו.
מאז, יותר מ-20 שנה, אני בהוספיס בהתנדבות מלאה. אני חברת עמותה מהקמתה, הייתי בוועד המנהל מספר שנים לא קטן. דאגנו שיהיה מקום, שהצוות יהיה מטופל. עסקנו בהשגת כספים לתשלומים והבטחת המשך הקיום לגוף החשוב הזה.
לצערי, חוויתי את ההוספיס גם באופן אישי. בעלי חלה וטופל על ידי צוות ההוספיס עד שנפטר. הוספיס גליל עליון מעניק הרגשה שאתה לא לבד, שיש מישהו שאתה יעול להתייעץ איתו ויכול לעזור לך. הם גם מעניקים את ההרגשה שכל מה שאפשר לעשות, עושים. במקום מרוחק מהמרכז שאין בית חולים עם הוספיס שמטפל בחולים, יש את הוספיס גליל עליון שהוא ההצלה של חולי הפריפריה.
לאחרונה נפרדתי מהפעילות בהוספיס. הגעתי לגיל 94 וחשבתי שבגיל הזה, זהו הדבר הנכון לעשות. הייתה לנו מסיבת פרידה מאוד מרגשת.
בשנת ה-25, אני רוצה לומר לצוות שהם עושים עבודת קודש. זה דבר יוצא מן הכלל שיש לנו את ההוספיס בגליל והוא מחזיק מעמד ומתפתח.
