"בתוך בדידות אין קץ, כשאדם אינו יכול להתבטא בפעולה של ממש, כשהישגו היחידי עשוי להצטמצם בקבלת עול ייסורים בדרך הנאותה – בדרך מכובדת, במצב כזה יכול אדם לזכות במילוי משאלותיו מתוך הסתכלות אוהבת בדמות הנפש היקרה לו, אשר הוא נושא בלבבו".
זהו ציטוט מספרו של ויקטור פראנקל "האדם מחפש משמעות".
מי היה ויקטור פראנקל?
פראנקל היה פסיכיאטר, נוירולוג ופסיכותרפיסט והממציא של שיטת הלוגותרפיה. ויקטור פראנקל כתב את הספר מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, בה היה בגטו טרייזנשטאט ואז נשלח למחנה ההשמדה אושוויץ.
בספרו הוא מנסה להתייחס לשאלות הקיומיות, האישיות והאנושיות של אדם שחווה מוגבלות פיזית קשה ומתמודד עם איום על קיומו הלכה למעשה. בנוסף הספר נוגע בחוויות העמוקות של עצב ואבדן שבן אדם חווה.
כל אדם שחולה במחלה סופנית ונמצא במצב בו הוא מקבל שירותי הוספיס בית, חווה מוגבלות פיזית קשה ואיום ברור על חייו, כלומר סובל משאלה קיומית יומיומית. ויקטור פראנקל חשב שזכותו של אדם שנמצא במצב כזה להרגיש יאוש, תסכול, דאגה וכד', וזו לא מחלה נפשית או בעיה פתולוגית, אלא תחושה קיומית אמיתית של האדם.
כיצד מביאים הבנות אלה לשירותי הוספיס?
אחת האפשרויות לעזור לאנשים שמקבלים שירותי הוספיס בית, כמו הוספיס גליל עליון, היא לעודד אותם לבדוק את משמעות חייהם. נכון, הם לא יבדקו את זה אחרי ששרדו אבל יש להם אפשרות לבדוק את המשמעות כרגע, כאן ועכשיו לקראת הסוף.
נכון שהספר מדבר על זוועות השואה, אבל אדם נמצא בביתו במסגרת של הוספיס בית כי קשה לו כבר להיות בתנועה. אדם כזה עלול להרגיש את אותה תחושת כליאה, איום קיומי, סבל נוראי, כאב גדול ותחושת אובדן.
נכון, אדם החולה במחלה סופנית בשלבים האחרונים, ושהגיע למצב של הוספיס, לא יעשה את החיפוש אחר המשמעות אחרי, אלא לפני.
חוק החולה הנוטה למות מרחיב את זכותו של האדם לסרב או להסכים לטיפול, ממליץ לאדם להביע את רצונו מראש ולדאוג שיהיה מיופה כוח שיעשה זאת כשהוא עצמו כבר לא יהיה מסוגל.
החוק בא לבטא את הכבוד שיש לנהוג באדם בסוף חייו. ואם המערכת מבינה שיש לכבד אדם בסוף ימיו, הרי שחשוב שגם האדם ידאג לכבד את עצמו. אחת הדרכים יכולה להיות בדיקה וסיכום של פשר משמעות חייו. לעולם לא מאוחר לעשות את זה.
חוק החולה הנוטה למות בעצם מאפשר לאדם הנוטה למות שקט ביורוקרטי, חיפוש אחר משמעות ושקט פנימי.
